״הריקוד הוא השפה הנסתרת של הנפש״

מרתה גרהאם הביעה את האמירה המפורסמת "הריקוד הוא השפה הנסתרת של הנפש", היא שיתפה את חזונה העמוק של הריקוד כאמצעי אמנותי ואנושי לביטוי עצמי. האמירה הזו מצביעה למימד פנימי ועמוק של הבנת האנושיות שאינו תלוי במילים או במעשים פשוטים, אלא בתנועות חפציות וביטויי גוף שמגיעים מן הלב והנשמה.

הריקוד, במבט ראשון, הוא תנועה גופנית, אך בעצם הוא הרבה יותר מזה. הוא שפה אומנותית שמאפשרת לנו לבטא את הרגשות, החוויות והתחושות שלנו בצורה שאי אפשר לבטא במילים בלבד. באמצעות הריקוד, אנו מביאים לחיים את התחושות הפנימיות שלנו בצורה שלא ניתן להביע בכלי אמנות אחרים. הוא מאפשר לנו להתחבר לעצמנו, לשארים ולתרבויות אחרות, כאשר תנועות הריקוד משקפות את ההבנה העמוקה והבסיסית של הקיום האנושי.

בכל תקופה בהיסטוריה, הריקוד שימש כגשר חוצה תרבויות שמביא לקרבה בין אנשים מרחבים ותרבויות שונות. זהו אמצעי אוניברסלי לביטוי רגשות, תחושות ואמונות, שהפך לקשר אנושי של יחידים וקבוצות, ואף למורשת תרבותית מרכזית.

בעתים רבות, ריקודים היו לא רק חלק מהמסיבות והחגיגות, אלא גם דרך לשמור על זיכרון ולהעביר את ההיסטוריה של קהילה או עם. לדוגמה, בתרבויות אינדיג'ניות באמריקה הלטינית, ריקודים מסורתיים שמשמשים למעשה כדרך לשמור על סיפורים מסורתיים ולקשר את הדורות בין עצמם. באופן דומה, ריקודים בתרבויות אפריקאיות ובאזורים דתיים במזרח תיכון הם לא רק אמנות אלא גם דרך להביע את האמונות הדתיות והתחושות הפנימיות.

מרתה גרהאם, עם האמירה הנכונה שלה, מזמינה אותנו להבין שהריקוד הוא יותר מתנועה בלבד - הוא השפה של הנפש האנושית, שלטויותיה ופנימיותיה. בכל תקופה בהיסטוריה, הריקוד הוא כלי לשיתוף פעולה בין אנשים, לביטוי יצירתיות ולמעשה, גם לאמונות והרגשות שלהם באופן יצירתי וגילוי.